| אני מאד אוהבת לאפות, בעיקר לחמים, להתחיל מקמח, כוונה ותפילה, להוסיף עוד כמה דברים פשוטים עד שיוצאת חלה ריחנית וטריה (או פיתות, או לחמניות...)
עד לרגע שבו דיברתי עם בת-חן שפירא לא ראיתי את הקשר בין האהבה הזו שלי לבין נושא האימון. פתאום הבנתי שכמו שמיכאלאנג'לו ראה את הפסל הכלוא בתוך השיש אני רואה את הפוטנציאל הגלום בקמח. אותו פוטנציאל בלתי ממומש שנמצא בכל אדם וצריך להוציא אותו מהכוח אל הפועל. אבל, בדרך כלל זה לא קורה מעצמו. צריך קצת עזרה מחברים (שמרים, מים ועוד תבלינים), צריך סבלנות ללוש את הבצק, לשים לב למרקם שלו - מה עוד הוא צריך עכשיו: קצת עידוד? ואולי איזו טפיחה רצינית? האם הוא כבר בשל לעבור לשלב הבא? וכשהזמן המדויק מגיע אנחנו מתקדמים עוד שלב לשים שוב, בודקים, יוצרים את הצורה שרוצים ושוב - סבלנות, להמתין - האם הוא כבר יכול ללכת בכוחות עצמו? האם הוא יודע להשתמש בכלים שהוא רכש? עכשיו כבר יותר ברור מה הולך לצאת ממנו, צריך לדאוג שהוא יהיה בסביבה המתאימה (חום, ולחות) ואז הוא ימריא לגבהים מפתיעים ... (הירהורים בסדנא לאפיית לחמים מבית "כפיות")  |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה