להתפרק כדי לבנות מחדש - צמיחה פוסטראומטית

 

בדרך כלל כשמשהו נשבר, רובנו נוטים לחשוב  שהערך שלו יורד,  לצלחת שבורה אין את אותו הערך כמו לצלחת שלמה, וכך לכל חפץ אחר שנחשוב עליו - האומנם? התרבות היפנית ניגשת אחרת לעניין הזה מתוך פילוסופיה עמוקה לפיה  "השברים אינם מייצגים את סוף חייו של החפץ אלא רגע ייחודי בהיסטוריה שלו" כלומר במקום לזרוק את החפץ מעצימים את הנוכחות של הרגע הזה בחייו בעזרת טכניקה  אומנותית  בשם קינטסוגי שבה מתקנים את השברים בעזרת לכה ואבקת זהב או מתכת יקרה אחרת. מה שהופך את המוצר המותקן לבעל ערך רב יותר משהיה לפני שנשבר. השברים המוזהבים אומרים – "אנחנו כאן כדי להעיד על כך שהכלי שרד למרות הנזק". ואם אנחנו רוצים לקחת את זה כמטאפורה אלינו, בני האדם, אשר עוברים משברים בחייהם (כ-90% מבני האדם יחוו אירועים מטלטלים העלולים להפוך לטראומטיים) אנחנו לא ננסה להתעלם מאותם אירועים קשים בחיים שלנו, מה שקרה לנו לטוב ולרע הוא חלק ממי שאנחנו. האירועים האלו הם חלק מתהליך שינוי שאנחנו כל הזמן עוברים, ויש לנו יכולת לבחור  לצבוע אותם באבקת זהב ולהפוך  להיות שלם (אחר) הגדול מסך שבריו. וזוהי למעשה הצמיחה הפוסטראומטית.

 1.    מהי צמיחה פוסט טראומטית?

כאשר מתחוללים שינויים חיובים כתוצאה מהתמודדות עם האירוע הטראומטי, וקורים שינויים פסיכולוגים חיוביים – אנחנו מגדירים זאת כצמיחה פוסט טראומטית. (Posttraumatic Growth)

הערכות מצביעות על כך ש-30-70% מכלל השורדים של אירועים טראומטיים ידווחו על שינויים חיוביים כאלה ואחרים בחייהם  (Linley & Joseph, 2004)

אחת הדוגמאות ההיסטוריות הבולטות ליכולת של צמיחה מתוך משבר היא זו של ד"ר ויקטור פרנקל

פרנקל, רופא נוירולוג ופסיכיאטר יהודי, מספק את אחת ההוכחות המרגשות ביותר ליכולת האדם לצמוח מטראומה קיצונית ואכזרית. בזמן שנכלא במחנה ההשמדה אושוויץ הוא החל לחפש את משמעות לחייו כדי לשרוד את היומיום. וכך, ברוח משנתו של ניטשה: "מי שיש לו את ה'למה' לחיות, יוכל לשאת את ה'איך'", תיעד פרנקל את חוויותיו כאסיר ותיאר את גישתו הפסיכותרפית למציאת משמעות החיים. ב- 1946, פרסם את ספרו "האדם מחפש משמעות", שמתבסס על הגישה הטיפולית שלו. הספר תורגם לשפות רבות ונמכר במיליוני עותקים.

התאוריה על צמיחה פוסטטראומטית פותחה ע״י הפסיכולוגים ריצ׳רד טדסקי ולורנס קלהון במהלך שנות ה-90 והם גם פיתחו את מדד הצמיחה הפוסטטראומטית   שמתייחס לחמישה היבטים של צמיחה (Calhoun & Tedeschi, 2012)

• יחס לאחרים – "אני מקבלת את העובדה שאני זקוקה לאחרים",  כמיהה לאינטימיות

• הזדמנויות חדשות-  מדד המתייחס לשינוי במטרות וליכולת לראות עתיד טוב יותר "פיתחתי דרך חדשה בחיי"

• עוצמה פנימית- מדד הכולל שינוי בזהות- "ידיעה שאני יכולה להתגבר על קשיים" שיפור הביטחון העצמי, נרטיב חדש

• צמיחה רוחנית – רמה גבוהה יותר של מודעות ואמונה. רצון לדייק מטרות בחיים.

• הערכת החיים – הכרת תודה, שינוי סדרי עדיפיותהערכת הדברים הטובים בחיי.

 חשוב לציין כי שהצמיחה הפוסטראומטית אינה  מבטלת את ההשלכות השליליות של האירוע הטראומתי! 

(וזה מה שמייחד את מודל הצמיחה שהציעו טדסקי וקלהון ביחס לרעיונות אחרים מתחום הפסיכולגיה החיובית)- שינויים חיוביים בעקבות טראומה יכולים להתקיים בכפיפה אחת עם תסמינים שליליים המתעוררים כתוצאה ממנה.  במילים אחרות, אדם יכול לחוש שחייו לאחר הטראומה  הם משמעותיים יותר, מלאים יותר או טובים יותר מכפי שהיו קודם לכן, אבל עדיין יחוש גם מצוקה נפשית וסבל. 

 

2.    כיצד מתרחשת אותה צמיחה פוסטראומטית?

קודם כל חשוב להבין שמרכיבי הצמיחה נוכחים באופן טבעי בסביבה של שורדי הטראומה. כלומר מדובר על תהליך טבעי שניתן לסייע לו על ידי תמיכה נכונה שכוללת הפחת המצוקה (וויסות) עידוד ומעגלי תמיכה טיפוליים וחברתיים.

חשוב לציין שאין מחקרים חד משמעיים שיכולים לנבא צמיחה פוסטטראומטית, אבל יש מספר הוכחות לכך שישנם מספר גורמים שבהחלט משפיעים: אופטימיות, תמיכה משפחתית וחברתית, אמונה  ותקווה כאורח חיים, נתינה ועזרה לזולת.

 פיתוח חוסן - 

בתקופה הסמוכה לטראומה, אנשים אינם פנויים לעסוק בצמיחה אישית ובהתפתחות אישית, בתקופה הראשונית הפוקוס הוא על הישרדות, . לאחר זמן מה, כאשר האירוע מסתיים, ואנשים מתבוננים על מה שעברו הם עשויים להיות מופתעים מהכוחות שגילו בתוכם. יש כאן נקודת בחירה היכן לשים את הפוקוס – האם על האירוע שקרה בעבר ולא היה בשליטתי, או להכיר בקיומו של האירוע הקשה ולהגיד "שרדתי את זה – מה עוד אפשרי עבורי"  ולחפש לעצמם מקומות שבהם הכוחות הפנימיים שלהם יבואו לידי ביטיוי בצורה מיטבית.

 הכרה באפשרויות חדשות לחיים - 

טראומה קשורה באובדן – בין אם זה אובדן של אמונות, פגיעה במערכות יחסים אובדן של יכולות ותפקודים וגם אובדן ממשי של אנשים. מתוך האובדן הזה אנשים שצומחים מתוך הטראומה מגלים דרכים חדשות לחיות את חייהם ולחוות סיפוק. יש כאלו שמקימים מיזמים שונים שיעזרו לאנשים במצבים דומים, יש כאלו שהופכים למטפלים, ויש כאלו שמנציחים את יקיריהם בדרכים יצירתיות שמחזקות את המורשת של יקירהם.

שיפור ביחסים -  

אנשים שצמחו מתוך הטראומה חווים רגישות מוגברת לזולת ולסבל אנושי. כתוצאה מכך הם מדווחים כי מערכות היחסים שלהם מקבלות איכות רגשית עמוקה יותר, המאופיינת בקרבה, פתיחות, שיתוף, כבוד הדדי וחמלה רבים יותר. לעיתים השיפור במערכות היחסים נובע מהצורך לשתף אחרים בטראומה ובהתמודדות עמה, ולא פעם הם יהפכו למטפלים ויססיעו לאנשים אחרים במצבים דומים.

 הערכה מחודשת לחיים: 

במסגרת תחום זה של צמיחה, אנשים מתבוננים בעיניים חדשות על המציאות. הדברים שבעבר היו מובנים מאליהם מקבלים תשומת לב, רצון ויכולת להנות מהדברים הקטנים בחיים, והרבה פעמים תהיה גם האטה בקצב החיים כדי להנות מהדברים הפשוטים והטובים בחיים

צמיחה רוחנית  - המפגש עם אירוע טראומתי מעלה שאלות קיומיות מהותיות ובחינה מחודשת של אמונות הליבה – 

למה הדבר הזה קרה דווקא לי? 

מה תכלית החיים בכלל? 

מה אשאיר אחרי אחרי לכתי? 

איזה אמונות והרגלים יכולים לסייע לי להמשיך הלאה בחיי?

מה משמעות החיים?

 

לסיכום:

רובנו נחווה אירוע טראומטי בשלב כזה או אחר בחיינו (ויש כאלו שיחוו גם יותר מאירוע אחד לצערנו)

אצל חלק מאיתנו האירוע הזה ישאר חרוט בנפש במשך שנים רבות,

מה שאנחנו קוראים "פוסט טראומה", ואצל חלק יתרחש ריפוי טבעי.

למרות הקושי, לנו כבני אדם יש את המשאבים הטבעיים לצמוח מתוך הטראומה,

לפעמים ניתן לעשות זאת לבד, ולפעמים יש צורך להיעזר בגורמים מקצועיים ומעגלי תמיכה קרובים.

מה שחשוב לזכור ולהבין:

 ✅ זה אפשרי לצמוח מתוך טראומה

✅ צמיחה יכולה להתרחש במקביל לתסמינים השליליים של הטראומה

✅   הצמיחה יכולה לקרות בחלק מהתחומים שצויינו לעיל או בכולם

לתיאום שיחת ייעוץ והכוונה ראשונית (ללא עלות): 

https://calendly.com/rivkatzadok/0507822582

צעד קטן לשינוי גדול - איך להכניס הרגלים חדשים לחיינו?

 "אתה יכול לעמוד במקום אחד ועדיין לנוע." ~ ראם דאס

 מכירים את "דיאטת יום ראשון"? הדיאטה הזו שאתם מחליטים לעשות ביום ראשון על הבוקר, אחרי שבת שבה אכלתם קצת יותר מידי, ואתם ממש אבל ממש מרגישים שאתם חייבים לרדת במשקל. ביום ראשון על הבוקר אתם מקבלים החלטה: מהיום דיאטה  - לא עוד פחממות, בלי סוכרים ועוגות, מהיום אוכלים מסודר בלי נישנושים, וגם יאללה מתחילים איזו פעילות גופנית נמרצת...

ביום ראשון אתם חדורי מוטיבציה וניגשים במרץ לביצוע כל  ההחלטות שלקחתם על עצמכם, ואולי גם ביום שני, אבל ביום השלישי כבר מתחילים לעגל פינות ("אי אפשר לצאת להליכה בגשם הזה") וביום הרביעי אתם כבר מנשנשים "רק ביס אחד" מהעוגה. ועד ליום שבת ההחלטות האמיצות שלקחתם ביום ראשון מתפוגגות כלא היו – עד יום ראשן הבא...

אז איך בכל זאת אפשר לעשות שינוי גדול?

מתחילים בצעד קטן וממשיכים בעוד צעדים קטנים  – בדיוק כמו מסע של 1000 ק"מ  שמתחיל בצעד אחד.

זהו תמציתה של גישת  ה"קאייזן" גישה יפנית לשינוי ושיפור מתמשך באמצעות צעדים קטנים וקלים. זה לא משנה אם מדובר בלהוריד כמה קילוגרמים עודפים או להביא את העסק לרווחיות, גישת הקאיזן עוקפת את הפחד וההתנגדות הטבעיים שמונעים מרוב תהליכי השינוי להצליח . משמעות המילה בתרגום חופשי היא "שיפור מתמשך", הגישה התפתחה ביפן אך מקורותיה נעוצים בארה"ב בתקופת מלחמת העולם השניה. במציאות של מחסור גדול בכוח אדם לא היתה ברירה אלא לאתר מה ניתן לשפר באמצעות הכלים וכוח האדם שעמד לרשותם.

בתום המלחמה, השתמשו האמריקאים באותה גישת שיפור-מתמשך-באמצעות-צעדים-קטנים בכדי לנסות ולעזור ליפן לשקם את כלכלתה ההרוסה. התוצאות היו כל כך מוצלחות, שהיפנים החלו להטמיע את השיטה בכל תחומי החיים ונתנו לה את השם "קאיזן".

איך עוקפים את ההתנגדות של המוח שלנו לשינוי?

 כדי להבין זאת כדאי קודם כל שנבין משהו על מבנה המוח:

המוח שלנו שואף להישאר במצב יציב וקבוע, כל שינוי מלווה בפחד ומפעיל תגובה "הילחם או ברח" (Fight or flight)  - זוהי תגובה לא רצינלית שנובעת מהחלק ההישרדותי שלנו, האמיגדלה, ונועדה למעשה להגן עלינו מפני הסביבה. אם אנחנו רוצים לעשות שינו מבלי להעיר את המנגנון הזה מרבצו צריך לפעול בצעדים קטנים, ממש קטנים שאינם מעוררים פחד.

למשל אם מדברים על "דיאטת יום ראשון" – נבחר בכל פעם פעולה אחת, שאינה מאיימת עלינו כדי להתחיל לעשות את השינוי – למשל – לאכול בצלחת קטנה יותר, למשל לשים נעלי ספורט ליד המיטה, אפילו לא לנעול אותם עדיין – רק להתבונן. כל אחד יכול להחליט לעצמו מה הדבר הקטן שהוא יכול לעשות לעבר השינוי הגדול מבלי שזה יעורר בו התנגדות או פחד.

הגישה הזו ניתנת ליישום בכל תחום בחיים!

כדי להבין יותר טוב איך ליישם בפועל אציג לכם 6 אסטרגיות פרקטיות:

• לשאול שאלות קטנות

כאשר אנחנו שואלים שאלה המוח שלנו מחפש תשובה באופן אוטומטי (בכתבה "אני רק שאלה" הרחבתי על הנושא הזה), השיטה היא לשאול שאלות קטנות, לא מאיימות  כדי לא להפעיל את המוח ההישרדותי שלנו. שאלה גדולה ומאיימת היא איך אני מרוויחה מליון שקל בשנה, שאלה קטנה וממוקדת – איך אני מביאה את הלקוח הבא לעסק שלי (לדוגמא). כאשר השאלה קטנה יצצו פתרונות ופעולות ספציפיות לביצוע.

גם אם לא תהיה לנו תשובה מיידית לשאלה, כששואלים שוב ושוב את אותה שאלה, המוח מעבד את השאלה באופן מודע ולא מודע גם יחד. ואז בדיוק באמצע המקלחת צץ לנו הפתרון...

2."לעצב את המוח" ("Mind Sculpture")  

מחקרים רבים תומכים בטענה שהמוח לא מבדיל בין ביצוע פעולה בדמיון לבין ביצועה במציאות. ברגע שכל החושים מופעלים, הכימיה של המוח משתנה עד לכדי בנייה ממשית של כישורים ומיומנויות, בדיוק כמו אימון  בפועל או תרגול "רגילי". כן, דם מייקל פלפס, הספורטאי האולימפי המעוטר ביותר בהיסטוריה, השתמש בשיטה זו כהכנה לתחרויות . חודשים ארוכים לפני תחרות פלפס נהג לדמיין את עצמו משתתף בתחרות, לפרטי פרטים, באופן יומיומי. הוא היה רואה בדמיונו כיצד הוא מנצח את התחרות, ויכל ממש לחוש את השרירים שלו נמתחים בכל תנועת חתירה מדומיינת. הוא היה מדמיין אפילו את החימום לפני בבריכה, כשהוא מרגיש את המגע הראשוני של המים עם הגוף ואת הטעם והריח החזקים של הכלור ובסופו של דבר התוצאות מדברות בעד עצמן!

טכניקת עיצוב המוח משמשת בעיקר כדי להתכונן למשימות שמעוררות חשש והתנגדות. מומלץ לעשות זאת על בסיס יומיומי, ולמשך 30 שניות בלבד:

• תחילה, מדמיינים את הסיטואציה לפרטי פרטים.
• לאחר מכן, מדמיינים את ביצוע המשימה שלב אחרי שלב.
• אחר כך מדמיינים את התרחיש הטוב ביותר שיכול לקרות באותה סיטואציה.
• לבסוף, מדמיינים גם את התרחיש הגרוע ביותר שיכול לקרות.

כך אנחנו מכינים את עצמנו לכל תרחיש אפשרי ומרגיעם את החששות שעולים.

3.לפעול בפעולות קטנות

כאשר אנחנו מכוונים לפעולות קטנות אנחנו מקטינים את האפשרות לכישלון, אנחנו למעשה מכניסים "רגל בדלת" לקראת השינוי הרצוי עבורנו.  כמה קשה כבר זה יכול להיות לנעול את נעלי הספורט בבוקר? או להכין לעצמנו מחברת כדי לכתוב את תוכנית השינוי שלנו?

 מחקרים מוכחים שלאחר ביצוע פעולה קטנה, פוחתות משמעותית ההתנגדויות והחששות מביצוע פעולה נוספת וגדולה יותר לכן חשוב לתכנן מראש את הפעולות והצעדים בדרך לשינוי ולבנות אותם בצורה הדרגתית, ברגע שהפעולה מוטמעת והופכת אוטומטית (הטענה היא שנדרשים 21 יום להטמיע הרגל חדש) ניתן לתקדם לעבר פעולות נוספות לקראת השינוי הגדול.  חשוב מאוד להיות קשובים לקצב הפנימי ולא לתת ללחצים חיצוניים להשפיע על קצב השינוי.

4.      לפתור בעיות קטנות

במידה ומרגישים התנגדות לביצוע הפעולה, מומלץ לחשוב עליה מחדש ולבדוק האם זו פעולה גדולה מידי או שהקצב לא מתאים. במקום לנסות להיאבק עם התחושה של חוסר הנוחות לתת לה מקום ולשאול את עצמנו מחדש את אותם שאלות.

מטבענו אנחנו נוטים להתעלם מבעיות קטנות ("עד החתונה זה יעבור") – אבל לפעמים בעיות קטנות עלולות להפוך לבעיות גדולות יותר, כמו תקלה ברכב שהולכת ומחמירה עד שבסוף אין ברירה וצריך להחליף מנוע...

כשבעיות קטנות צצות תוך כדי תהליכי שינוי, חשוב להאט ולחזור מחדש לצעדים האחרונים שנעשו במטרה לאתר את מקור הבעיה.

עצם המודעות לטעויות ובעיות לבדה מצמצמת את הסיכוי שהן יקרו שוב.

איך ניתן לשפר את הקשב היומיומי לבעיות קטנות:

• לשחזר טעויות גדולות ולבדוק האם היו סימנים מקדימים לכך.
• לבחון ולזהות טעות קטנה אחת בכל יום.
• לחפש מילים ומעשים שמרגיזים בני משפחה וחברים.

5.      להשתמש בתגמולים קטנים

כדי לחזק הטמעה של הרגלים חדשים ניתן להשתמש בתגמולים קטנים שעוזרים להגביר את המוטיבציה, כמו למשל אכילת חטיף קטן אחרי למידת פרק שלם למבח (אבל לא כשהמטרה שלכם היא  ירידה במשקל ....) . תגמולים עובדים רק כשהם קטנים. תגמולים גדולים מדי הופכים למטרה בפני עצמם ופוגעים בסופו של דבר במוטיבציה. לדןגמא ביפן מקומות עבודה נוהגים לתגמל את עובדיהם בשווי ממוצע של כ-3.88 דולרים, עבוררעיונות לשיפור שהעובדים הציעו ומקום העבודה בחר לאמץ. בפועל עסקים יפנים מאמצים בערך כ-90% מהרעיונות שהעובדים מציעים. לעומת זאת  בארה"ב מתגמלים עובדים בשווי ממוצע של כ-458 דולרים עבור כל רעיון לייעול שמתקבל. וכך זה התגמול נהפך למטרה בפני עצמה, מה שמביא בפועל לכך שעסקים אמריקאים מאמצים בממוצע רק כ-38% מהרעיונות שעובדיהם מציעים.

 

6.      להעריך רגעים קטנים

היכולת שלנו להתבונן על כל רגע ולהנות ממנו לזכור תמיד את "חצי הכוס המלאה", היא זו שתאפשר לנו להתמיד בתהליך של שינוי.

איך עושים זאת בפועל?  

o        בסוף כל יום היזכרו ברגע אחד או יותר של הנאה של אותו היום.

o        במידה ואתם מרגישים דאגה, תבדקו מה צריך ללמוד או לשנות, ותפעלו בהתאם, אם עדיין זה לא עוזר  מקדו את המחשבות למשך 30 שניות רצופות בדבר אחר וחיובי.

 

כמו שאתם מבינים, הקאיזן היא גישה לחיים, שמאפשרת לנו הזדמניות אינסופיות לשיפור מתמשך לעולם, למעשה, בכל יום ובכל רגע אנחנו יכולים לבחור להיות הגירסא הטובה יותר של עצמנו.

לשאלות בנושא המאמר או בכלל על תחום האימון האישי ועסקי  כתבו לי מייל ואשיב בשמחה

rivkatzadok@gmail.com

 

 (המאמר על פי ספרו של רוברט מאורר מחבר הספר "צעד קטן לשינוי גדול")

תרגיל אימוני

חשבו על השינוי הגדול שאתם רוצים לעשות בחייכם בכל תחום שתבחרו

מה הדבר בקטן שתם יכולים לעשות כבר מחר בבוקר לעבר השינוי הזה?

(שימו לה לבחור פעולה ממש קטנה, שאינה מאיימת  וניתן ליישם אותה בקלות - למשל אם אתם רוצים לצאת להליכות בוקר, תתחילו בלנעול נעלי ספורט על הבוקר ואחר כך תוסיפו עוד פעולות)

מהי נוכחות הורית וכיצד היא יכולה למנוע או לצמצם את נזקי פגיעות מיניות?

 

במציאות שלנו, ובטח בתקופה הנוכחית הורים מוצאים את עצמם "מג'נגלים" בין שלל מחויבויות החיים ומתקשים להתפנות לנוכחות אמיתית בחיי ילדם, בין אם זה מלחצים כלכליים המחייבים הימצאות של הרבה שעות מחוץ לבית או מחויבויות משפחתיות אחרות. לכאורה נראה שזמן ופניות הם משאבים לא מציאותיים בתקופה שבה אנו חיים.

 במאמר הזה אני אדבר  על חשיבותה של נוכחות הורית בכלל, על המשמעות של נוכחות הורית בהקשר של מניעת פגיעות מיניות, ועל דרך פרקטית ליישם נוכחות הורית גם בתוך העומס היוםיומי.

מהי נוכחות הורית
"כל מה שילד צריך הוא מבוגר אחד שיאמין בו" (הרב קרליבך), מבוגר שמאמין בילד, הוא הורה נוכח. אנחנו לפעמים מתבלבלים בין "הורה זמין" ל"הורה נוכח" – הורה זמין הוא הורה שיתן מענה לצרכים של הילד, אוכל, כסף, נהג מונית וכו, הורה הנוכח נמצא במרחב בו שוהה ילדו. מתוך מטרה לאפשר לו להתפתח באופן עצמאי מצד אחד אך יחד עם זאת להיות דמות שמלמדת, מסבירה, ועוזרת במקרה הצורך, בהתאם לגיל והצרכים של אותו ילד. מה שנהוג היה לקרוא פעם "זמן איכות" עם הילד.

המילה נוכח (Present ) מבטאת מצב עכשווי בזמן הווה, כלומר נוכחות לא יכולה להתקיים ללא פיזיות! ההורה אמור "להיות עם" הילד בפניות רגשית מתאימה, ולא עסוק בוואטסאפ או בשיחות מהעבודה. פשוט להיות בתשומת לב נקיייה לכאן ועכשיו, וכשהילדים בוגרים יותר לצור הזדמניות שמאפשרות נוכחות כזאת (כן, גם כשמסיעים אותם ממקום למקום, או בסעודות משפחתיות משותפות.)

כאשר ההורה נוכח, לילד יש חוויה של סביבה מוגנת ובטוחה, וכך ההורה יכול לחזק אותו בשלבים הרגשיים השוניםשהוא עובר. כשם שהאם מחיזקה את הרך הנולד ברמה הפיזית ודואגת לסביבה המותאמת לצרכיו בכל המובנים, תפקיד ההורה להחזיק את הילד גם ברמה הרגשית לאורך כל ההתפתחות שלו.  – (ווינוקוט טבע לשם כך את המושג Holding))

טעות נפוצה היא לחשוב שאם אנחנו מניחים לילד ומקדשים את הפרטיות שלו עם מחשב, טלפון או טלויזיה, הוא יטפח את ערך כבוד האדם וחירותו. המציאות מוכיחה אחרת: התנהגות כזו גורמת לכך שהילד לא לומד להתחשב בצרכי הזולת ולא לומד לכבד גבולות באופן כללי.

החשיבות של נוכחות הורית למניעת פגיעות מיניות

כאשר יש חוויה של נוכחות הורית, זה מאפשר לילד להרגיש בטוח לשאול, לספר להתלבט. הוא תופס את ההורה כדמות שיכולה לתת מענה לצרכים שלו ולקושי, דמות שאפשר לבוא אליה כשמשהו מבלבל ולא ברור. זה יוצר את ההיררכיה הנכונה במשפחה – הורה ילד.

הנוכחות ההורית המיטיבה מאפשרת לילד לפתח דיבור פנימי חיובי , מאפשרת לו לסמוך על עצמו ועל ההורה ולהגיע לגיל ההתבגרות עם הכלים שיכולים לסייע לו להתמודד טוב יותר עם עצמו ועם עולם המבוגרים.

אווירה כזו תורמת לצמצום התופעה של פגיעה מינית, כי הילד יודע שהוא יכול לשתף את ההורה בכל מה שעובר עליו, הוא גם ידע לזהות בזמן התנהגות שאינה מותאמת וגם לשתף את הוריו במקרה והיה אירוע חריג כלשהו.

גם מבחינת ההורים, נוכחות הורית תאפשר לשים לב לסימני מצוקה שהילד משדר בזמן, ולהתחיל לטפל סמוך לאירוע. ככל שאנחנו מטפלים מוקדם יותר אנחנו מצמצמים את ההיקף הנזק העתידי.

 

החשיבות של נוכחות הורית במקרה והיתה פגיעה

במקרה והיתה פגיעה חס וחלילה אז הנוכחות ההורית מסייעת לגילוי מוקדם כמו שתיארתי קודם, הן מצד הילד (גם אם הוא בוגר) והן מצד ההורה.

כמו שכתבתי בעבר – התגובה הראשונית של ההורה לסיפור הפגיעה היא מאוד משמעותית לתהליך הריפוי, הורה נוכח לא יבהל מהמצב ויגיב בצורה אמפטית ומתונה.

גם בהמשך כאשר אנחנו מדברים על תהליך טיפול שדורש קבלת החלטות ותשמות לב לכל מיני ניואסנסים שעלולים להוות טריגר, כאשר יש נוכחות הורית וקיים קשר בטוח בין ההורה לילד  התקשורת יותר פתוחה וזורמת ומאפשר לצלוח א אתגרי המשבר הזה בצורה טובה יותר: לקבל החלטות משותפות, ולשים לב לכל דבר ועיניין חריג כדי שחס וחלילה הפגיעה לא פח למצוקה נפשית קשה או אפילו לאובדנות.

כשאין נוכחות הורית חזקה, אנחנו עלולים למצוא היפוך תפקידים "הילד ההורי" – הילד מרגיש שהמשפחה תתפרק אם הו יספר על הפגיעה המינית ושומר את הסוד אצלו (שנים רבות ולעיתים גם לעולם) מתוך הרצון להגן על המשפחה.

 

החלק הפרקטי – איך לעשות זאת בפועל

יצירת איים של הקשבה-לנצל זמנים שבהם אתם נמצאים יחד לשיחה משמעות, לדבר על מה שקורה עכשיו בארץ, להזכיר חוויות, לדבר לילד בכל גיל כאדם מבוגר שיכול להיות שותף לשיחה משמעותית.

שיתוף אישי מחיי ההורים – השיתוף צריך להיות מותאם לגילאי הילדים כמובן ובגבולות, אל תחששו לשתף ברגשות, גם ברגשות לא נעימים! (כגון היה לי יום קשה בעבודה, מישהו כעס עלי, או אני עצובה...) זה ילמד את הילש שלכם לשתף אתכם ברגשותיו.

התעניינות בחיי הילד – ילדים אוהבים לדבר על מה שמעניין אותם, זהו את תחומי העיניין שלהם, ותנסו להתחבר ולשאול מתוך מקום של התעניינות כנה. (לא מזמן ניהלתי שיחה עם הנכד שלי משחקי היורו ולמדתי כמה דברים חדשים כי באתי בהתעניינות אמיתית ונטולת שיפוטיות)

שיקוף החוזקות של הילד- זו נוכחות הורית במיטבה, להעצים את התכונות החזקות של הילד, כושר למידה, זיכרון, יכולת ספורטיבית, כל דבר שהוא. כשהילד מקבל חיזוקים על התכונות החזקות שבו זה בונה את הביטחון העצמי, תחושת הערך העצמי והתחושה שרואים אותו (כמבוגר, גם אם הוא ילד)

עידוד – כאשר אנחנו רוצים לשבח מעשה של ילד חשוב שנהיה מדוייקים – במקום להסתפק  באמירות של "נהדר" מהממת שהם כבר מטבעות לשון שחוקות, להצביע על הדבר המוצלח שעשו "זה ממש נעים שסידרת  את המשחקים במקום" :אני ממש מעריכה את זה שחזרת הביתה בשעה שקבענו למרות שהחברות שלך חזרו מאוחר יותר" וכו...

הדרכה או תיווך – התפקיד שלנו כהורים לעזור לילדים (בכל גיל) להבין את נמציאות המורכבת בה אנחנו נמצאים ולאפשר להם לשאול ולקבל תשובות, להתייחס ברצינות לרצון שלהם לדעת, להסביר ככל שאנחנו יודעים, וגם אפשר לאמר שגם אנחנו המבוגרים לא מבינים הכל. לא להסתיר דברים, תחשבו איך אתם הרגשתם כילדים שקיבלתם תשובות כמו "ככה זה" ו"את לא תביני"...

 

לסיכום:

ואולי השיר  הזה של מיכל זק מסכם את תפקידנו כהורים בצורה הטובה ביותר:

בואו נלמד את ילדינו

את מדעי הלב.

כי מי ילמד אותם חמלה

בארץ הסטארטאפ והאקזיט

בארץ הסלפי והווטסאפ

במדינה של חמש יחידות,

במדינת ההשרדות.

בואו נלמד אותם לאהוב

את כלבי הרחוב

ולא לדרוך על נמלים. כמו פעם.

להסתכל בעיניים.

להסתכל בעיניים.

ולא לקחת את הטלפון ליד בכל פעם שנוגעים להם בלב.

בואו נלמד אותם שירה.

בואו נלמד אותם שמחה.

כי השמחה מתחבאת בחול,

והשירה בענפי העץ.

בואו נשתול עץ, בואו נלטף חתול. בואו

נסתכל למורה בעיניים ונגיד לה תודה על שהיא מנסה.

בארץ היש עתיד והתג מחיר והשיימינג,

בואו נדבר על רגשות למען השם.

חיבה, עלבון, אמפתיה.

למען יראו וייראו –

וילמדו ויהיו בני אדם.

בואו נחזור להרגיש משהו.

בואו נחזור לכתוב שירים.