למה היא לא סיפרה לי עד עכשיו?

 

זה נופל עליך כרעם ביום בהיר, הגילוי שהבת שלך עברה פגיעה מינית גם אם זה קרה לפני כמה שנים, את בהלם לא היית מוכנה לזה ואת שואלת את עצמך למה היא לא סיפרה לי עד עכשיו?

הקושי של הבת שלך לדבר על הפגיעה שעברה יכול לנבוע מהרבה מאוד סיבות, וחשוב להבין את הסיבות האלו כדי לדעת איך להמשיך מהנקודה הזו הלאה לעבר תהליך של ריפוי. ועל זה אני הולכת לכתוב כאן בהמשך.

אז כן, למרות שנראה בתקשורת שיש יותר מודעות מאז קמפייםן me-too     עדיין יש יותר שתיקה מדיבור סביב נושא הפגיעות המיניות, ולמעשה רק כ-30% מהנפגעים מדווחים על פגיעה, ולרוב הדיווח הוא בדיעבד, ולא בזמן אמת.

 והמסר החשוב שלי אליך – אומנם גילוי הפגיעה הוא מטלטל, והוא קשה בכל שלב, אבל את כאימא יכולה בהחלט להפוך את האירוע הזה למסע של ריפוי עבורך ועבור הבת שלך. עצם זה שהנושא עלה בצורה כזו או אחרת כבר מקדם אתכן.

מה הסיבות האפשריות לכך שהבת שלך לא סיפרה לך עד עכשיו?

לפני שאני צוללת לסיבות אפשריות אני רוצה רגע להסביר שהמנגנון שמתפתח בילדות שמאפשרלילדים שלנו "לשמור סוד בבסיסו הוא מנגנון בריא וטבעי, מנגנון שמאפשר לילדים לפתח את הנפרדות שלהם מההורים, מתוך הבנה  שההורים לא יודעים כל מה שקורה להם (והם לא אמורים לדעת) ולכן יש את התקשורת שמאפשרת לשוחח על הדברים ("איך היה בגן" אנחנו שואלים) ואז הוא לומד שיש לו אפשרות להחזיק מידע מסוים ולשמור אותו לעצמו. ככל שאנחנו נפתח תקשורת פתוחה וכנה עם הילדים שלנו נאפשר להם לשתף אותנו במגוון גדול של חוויות ורגשות ולא להסתפק בתשובה הלקונית "היה כייף".

אני רוצה לציין כאו כמה סיבות אפשריות שהבת שלך לא סיפרה לך עד עכשיו:

•     חוסר הבנה של הסיטואציה – לילדים יש נטייה לקבל את המציאות כפי שהיא, אין להם את עולם הידע של המבוגרים, ולכן כאשר הפגיעה המינית מתרחשת בגיל צעיר, הם לא יודעים  לשיים אץ המעשה.יכול להיות שהם מרגישים תחושות שונות אבל זה לא  ברור להם, יש המון בלבול, והם בכלל לא יודעים איך לקרוא ל"לדבר הזה" שקרה להם. ככל שהם מתפתחים ולומדים דברים חדשים על העולם הם יכולים להבין מה קרה להם (אם שה לא מודחק כמובן) ולהבין שההתנהגות הזו אינה נורמטיבית, זו הסיבה המרכזית לכך שהגילוי קורה אירי הרבה שנים מזמן הפגיעה. אם לך כאימא, יש חשדות שמשהו לא תקין אפשר להיעזר בכל מיני כלים כמו למשל ציורים כדי לנסות ולהבין מה קורה לילד שלך.

•      בלבול – הרבה פעמים ילדים שחווים פגיעה מינית בתוך המשפחה מרגישים שהם אהובים, מיוחדים, רצויים, יש איזה סוד בינם לבין אדם מבוגר אחר,הם מקבלים יחס מועדף, והם חוששים  אם הם יספרו מה קורה הם יאבדו את המקום המיוחד שלהם במשפחה ואת הקשר המשמעותי עם אותו אדם. במקרה הזה הסוד נתפס ע"י הילד כמשהו חיובי, פרטי, שהוא מרוויח ממנו.

• פחד  – מערכת היחסים בין הפוגע לנפגע.ת יכולה להיות מושתת גם על פחד,במיוחד כשאנחנו מדברים על מקרה שהפוגע הוא דמות סמכות עבור הנפגע.ת, ואז מועברים מסרים שמושתתים על סוד שלילי-  "אסור לך לספר את זה לאף אחד", "יקרה לך משהו איום ונורא אם תספר", "ובכלל מי יאמין לך?" הפוגע מקטין מאוד את הנפגע ומשאיר אותו חסר אונים,  מבחינת הנפגע.ת החוויה היא הישרדותית, זה עיניין חיים או מוות והבחירה בחיים היא דווקא הבחירה לא לספר

•        אשמה– אחת התחושות הקשות שילדים שנפגעו נושאים איתם זה אשמה. מחשבה שאולי יכלו למנוע את הסיטואציה, אולי הם אמרו משהו לא בסדר, אולי הם התנהגו בצורה לא ראויה (ואולי אפילו מעין "מגיע לי כי..." ) תחושת האשמה היא גם מנגנון הישרדותי, כי היא נותנת חוויה של שליטה כביכול, "אם הייתי מתנהגת אחרת, מתלבשת אחרת, לא הולכת לדודים – זה לא היה קורה" .

 

•      בושה – ברגע שיש הבנה שהיתה פגיעה מינית, או התנהגות בלתי הולמת אז מתעורר הרמצון להסתיר –מתוך החוויה ש"זה קרה בגללי"  ולכן אני לא רוצה שידעו עלי דבר כזה, עדיף שאף אחד לא ידע, אם אני אדבר על זה זה יהפוך את זה למשהו אמיתי, ועוד ועוד מחשבות שנובעות למעשה מתחושת אשמה . "אני לא הייתי בסדר"  

 

•  תחושת    אחריות לשלום המשפחה  – התפיסה של ילדים שהם מרכז העולם, וכל מה שקורה, קורה בגללם, ולכן החשש שאני אספר אז המשפחה תתפרק, אבא ואימא לא יהיו יחד, או שחלקים אחרים במשפחה לא יהיו בקשר והכל – בגללי!  זה משהו שילדים לא יכולים להכיל, הם מחפשים אתת הקשר עם המבוגרים המשמעותיים בחיים שלהם ומוכנים לשלם מחיר כבד כדי לשמור על הקשר. לא פעם כשנחשף סיפור הפגיעה, גם כשהילדים בוגרים, הם פתאום חוזרין בהם, כי קשה להם להתמודד עם ההשלכות של הפגיעה על שלמות המשפחה. הילדים מחזיקים באמונה שכל עוד הם לא  מספרים, המשפחה תישאר שלימה, ולא תתפרק וזה מקנה תחושה של שליטה.

•   פחד מתגובת הסביבה – לצערנו, רגשות האשמה והבושה שילדים שנפגעו מינית חווים, לא מתפתחים על קרקע ריקה. יש איזו נטיה הטבעית של הסביבה להאשים את הנפגעים, ולהכיל את הפוגעים. שוב, זו דרך של החברה להגן על עצמה, להחזיק במסר ש"אצלנו זה לא יכול להיות" כי זה נורא מפחיד. מפחיד לחשוב שגם במשפחות "טובות" דברים קשים כאלו יעלולים לקרות ואז במי בעצם אפשר לבטוח? בקבוצות אוכלוסיה מסוימות גילוי של פגיעה מינית מטיל כתם על כל המשפחה, הילדים הופכים להיות"סוג ב" זה פוגע באפשרות שלהם למצוא בני זוג ולהיות חלק מהחברה. ילדים בהחלט קולטים את המסרים האלו ומפנימים אותם, וזה עלול לגרום להם לא לספר – ולקחת איתם את הסוד לקבר.  (כמו שציינתי קודם, רק 30% מהנפגעים משתפים בסיפור הפגיעה)

 

 המסר שלי אליך, אימא, הוא : שהבת שלך לא סיפרה לך עד עכשיו, כי זה חלק ממנגנון ההישרדות וההתמודדות שלה, זה לא בהכרח קשור אליך או לקשר בינכן. כאשר הבת שלך מגיעה לבשלות רגשית והנפש שלה מסוגלת להתמודד עם השלכות הגילוי, אז ורק אז היא תחשוף את האמת המרה בפניך. ומה שחשוב לזכור, שברגע שהבת שלך פנתה אליך, היא רוצה אותך כשותפה במסע, כמישהי שתעזור לה להתמודד ולא להתמוטט, ופה התפקיד שלך קריטי, איך את מתייחסת לגילוי? איך את פועלת? איך את מגיבה? מה האמונות והמחשבות שלך לגבי עתיד הבת שלך? איך את מתארגנת לתמוך בבת שלך?

ובמקביל למחשבה על הבת שלך, יש אותך, גם  את זקוקה למקום שבו תוכלי לעבד את הרגשות הסוערים שלך, לבנות לעצמך מערכת של אמונות והתנהגויות חדשות, להבין שהאירוע הזה משפיע על המשפחה שלך בכל מיני רבדים, ושתצטרכי לרבל כל מיני החלטות, לגמרי לא פשוטות...וולהיות לבד בסיטואציה הזו - זו לא אופציה!

מי שרוצה לעבור את המסע הזה, יד ביד איתי את מוזמנת לשיחת איבחון שבה נבדוק התאמה לתהליך הליווי המיוחד  שלי שמיועד לאימהות שילדיהן נפגעו מינית. . פרטים נוספים בקישור הזה:

https://rivkacoach.co.il/momcenter